החלטה בתיק בש"פ 1361/13

1.        לפניי שני הליכים אשר נדונו במאוחד, ונסבו על שאלת מעצרו עד תום ההליכים של מתנאל בן-עזרא, שנגדו הוגש כתב אישום (ויכונה להלן: הנאשם, מאחר שבהליך אחד הוא משיב ואילו באחר הוא עורר). בית המשפט המחוזי בירושלים החליט שלא לעוצרו עד תום ההליכים, אך לעכב את ביצוע שחרורו (השופט י' דרורי, עמ"ת 32715-03-13). הליך אחד (בש"פ 1361/13) עניינו בקשת רשות לערור שהגישה המדינה בעניין התנאים שנקבעו לשחרורו של הנאשם - תנאים אלה נקבעו תחילה בהחלטה של בית המשפט השלום בירושלים (השופטת י' ייטב, מ"י 3059-02-13) ואושרו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים. ההליך האחר (בש"פ 1378/13) עניינו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר הורה על עיכוב שחרורו של העורר עד ליום 19.2.2013 בשעה 12:00.

תמצית הרקע העובדתי וההליכים הקודמים

2.        ביום 17.2.2013 הוגש כנגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירות של התפרעות לפי סעיף 152 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ותקיפת עובד ציבור בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382א(ב)(1) לחוק זה. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 13.2.2013 התפרע הנאשם יחד עם כ-50 נערים אחרים ליד מחסום סמוך לרמאללה, התעמת עם כוחות הביטחון ותקף את אחד החיילים שנכחו במקום באמצעות מכות אגרוף בגבו ובקסדתו. באותה עת כבר היו שני כתבי אישום נוספים תלויים ועומדים כנגד הנאשם בגין תקיפת שוטר במהלך הפינוי של "בית המכפלה" בחברון ובגין הצתת חורש בסמוך לעצי זית השייכים לתושבים פלסטינים. עם הגשת כתב האישום השני, משנת 2012, ביקשה המדינה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים נגדו, והוא שוחרר למעצר בית. תחילה היה זה מעצר בית שחל גם בשעות היום (אך אפשר לו לצאת ללימודים, הכול כאמור בהחלטה במ"ת 12261-04-12 מיום 16.4.2012). בהמשך, צומצם היקפו של מעצר הבית והוגבל למעצר בית לילי בלבד. מגבלה זו עמדה בתוקף בעת שהנאשם נטל, לכאורה, חלק בהתפרעות במחסום (אשר התרחשה בשעות היום).

3.        עם הגשת כתב האישום הנוכחי נגד הנאשם הגישה המדינה גם בקשה למעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשה נטען שקיימות בידי המדינה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, וכן נטען שהעבירות המיוחסות לו ונסיבות ביצוען מקימות עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). המדינה הוסיפה וטענה בבקשה כי מסוכנותו של הנאשם נלמדת גם מכך ששני כתבי אישום כבר תלויים ועומדים נגדו בגין עבירות דומות, והוא ביצע את העבירות נשוא כתב האישום הנוכחי חרף עובדה זו, במהלך תקופה שבה עדיין מושת עליו מעצר בית לילי.

4.        בדיון שנערך בבית משפט השלום בו ביום (17.2.2013) חזר בא-כוח המדינה על הבקשה לעצור את הנאשם עד לתום ההליכים נגדו, ולכל הפחות שלא לשחררו לחלופת מעצר לפני שיתקבל תסקיר מבחן בעניינו. בא-כוח הנאשם התנגד לבקשת המדינה. הוא טען הן כנגד הראיות לכאורה הקושרות, לשיטת המדינה, את הנאשם לעבירות נשוא כתב האישום, הן כנגד קיומה של עילת מעצר והן לעניין העדפתה של חלופת מעצר. באופן ספציפי יותר, טען בא-כוח הנאשם כי ניתן לשחררו לפיקוחה של אמו, בכפוף לכך שייאסר עליו להשתתף בהפגנות.

5.        בתום הדיון נתן בית משפט השלום את החלטתו. הוא קבע שקיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת כנגד הנאשם וכן שהמעשים המיוחסים לו מקימים עילת מעצר סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שאף מתחזקת לנוכח העובדה שהמעשים הנטענים בוצעו חרף קיומם של כתבי אישום קודמים ושמעצר הבית הלילי שהוטל על הנאשם עודנו תקף. עם זאת, בית המשפט השלום קבע שניתן להסתפק במקרה זה בחלופת מעצר. בהחלטתו זו הוא הדגיש את גילו הצעיר של הנאשם (תלמיד כיתה י"ב, אשר זה לא מכבר מלאו לו 18 שנה) ואת עברו הפלילי הנקי. בהמשך לכך, הורה בית משפט השלום על שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר מבלי להידרש לעמדת שירות המבחן, תוך הותרתו על כנו של המעצר הלילי, ובכפוף לתנאים הבאים: התחייבות למשך 3 חודשים שלא לרדת במחסום (שבסמוך לו אירעו האירועים נשוא כתב האישום) בשעה שהנאשם עובר דרכו ברכב; הפקדת סכום של 1,500 שקל; והמצאת שני ערבים שכל אחד מהם יפקיד 2,000 שקל כל אחד. הואיל והמדינה הודיעה על כוונתה להגיש ערר כנגד החלטה זו, הורה בית משפט השלום על עיכוב ביצוע החלטתו עד למתן החלטתו של בית המשפט המחוזי, ובינתיים הורה על מעצרו של הנאשם עד להחלטה אחרת.

6.        המדינה אכן הגישה ערר לבית המשפט המחוזי על החלטה זו, בו ביום, וביקשה להורות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים, או למצער עד לקבלת תסקיר שירות מבחן בעניינו. ביום 18.2.2013, בשעות הצהריים, התקיים דיון בערר שהגישה המדינה. בתום הדיון דחה בית המשפט המחוזי ערר זה, מבלי להזדקק לתשובת הנאשם. בהחלטה צוין כי אין לראות את חלופת המעצר שנקבעה כבלתי הולמת בשל כך שנעשתה ללא פניה לשירות המבחן, וכי קיומם של כתבי אישום תלויים ועומדים כנגד הנאשם אינו רלוונטי לשאלה של חלופת מעצר, בהתחשב בכך שחזקת החפות ממשיכה לחול גם בהליכי מעצר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי אף ציין שלמיטב ידיעתו המדינה לא ביקשה מעצר עד תום ההליכים במקרים דומים של מעורבות בהפגנות, כאשר מדובר בנער צעיר נעדר עבר פלילי.

7.        לבקשת המדינה, אשר הודיעה כי היא שוקלת להגיש בקשת רשות לערור על ההחלטה, הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע החלטתו עד לשעה 18:00 באותו יום (18.2.2013), כך שאם המדינה תודיע עד לשעה זו על כוונתה להגיש בקשת רשות ערר, יעוכב שחרורו של הנאשם עד לתום הדיונים בבקשה. בסמוך לשעה 18:00 באותו יום, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המדינה, שהובאה בפניו במעמד צד אחד, והאריך את תוקפו של צו עיכוב הביצוע עד ליום 19.2.2013 בשעה 12:00, באותם תנאים (היינו, באופן שאם המדינה תודיע על כוונה להגיש בקשת רשות ערר עד לשעה האמורה, יעמוד צו עיכוב הביצוע בתוקף עד לתום הדיונים בבקשה).

8.        ביום 19.2.2013 הגישה המדינה את בקשת רשות הערר שבפניי, אשר מופנית כנגד החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי מיום 18.2.2013, שדחתה את עררה. הנאשם מצידו הגיש ערר כנגד החלטתו השנייה של בית המשפט המחוזי מאותו יום, בדבר הארכת תוקפו של צו עיכוב הביצוע, בטענה שהחלטה זו לא יכלה להינתן בהיעדרו.

בקשת רשות הערר

9.        המדינה הצביעה על שני טעמים אשר מצדיקים, לשיטתה, מתן רשות לערור במקרה זה: טעם פרטני וטעם כללי.

10.      הטעם הראשון שעליו הצביעה המדינה נעוץ בנסיבותיו הפרטניות של המקרה. לטענת המדינה, החלטותיהן של הערכאות הקודמות, אשר הורו על שחרורו של הנאשם ללא השתת מגבלות משמעותיות, לוקות בחוסר סבירות קיצונית. לשיטתה, מעורבותו החוזרת ונשנית של הנאשם בהפרות סדר אלימות מעידה על מסוכנות גבוהה ועל "נכונות אידיאולוגית" להמשיך ולבצע עבירות, שאותה יש לאיין באמצעות חלופת מעצר הולמת. יש להדגיש, בהקשר זה, כי המדינה שוב אינה עומדת על דרישתה כי הנאשם ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשתה היא ציינה שאינה שוללת את שחרורו לחלופת מעצר, ובלבד שזו תהיה רחוקה ממקום ביצוען של העבירות בהן היה מעורב (מחוץ ליהודה ושומרון), תכלול מפקחים מהימנים וראויים, ולמעלה מכל - תיבדק תחילה בידי שירות המבחן. עד אז, סבורה המדינה, על הנאשם להישאר במעצר.

11.      הטעם השני שעליו הצביעה המדינה קשור ל"השלכות הרוחב" שאותן מעוררת, לשיטתה, החלטת בית המשפט המחוזי, ואשר חורגות מעניינם הקונקרטי של הצדדים. לשיטת המדינה, ההחלטה הנדונה פוגעת פגיעה קשה בעקרון שלטון החוק ובאמון הציבור במערכת המשפט, במובן זה שהיא "משדרת מסר שגוי וקשה, ולפיו ניתן לפגוע בגורמי אכיפת החוק - שוטרים וחיילים - ולאחר מכן לשוב ולפגוע בהם, בהיעדר כל מגבלות המוטלות על ידי בתי המשפט דלמטה".

12.      בא-כוח הנאשם טען בדיון שהתקיים בפני כי אין ליתן רשות לערור, מאחר שבקשת המדינה אינה מעוררת סוגיות שחורגות מעניינם הקונקרטי של הצדדים. גם לגופם של דברים, בא-כוח הנאשם סבור שהחלטותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי הן סבירות ומותאמות לנסיבות העניין. לשיטתו, המעשים המיוחסים לנאשם אינם מצדיקים מעצר בית, אלא, לכל היותר, תנאי האוסר עליו להשתתף בהפגנות והתקהלויות. בעניין זה הוא הפנה להחלטות במקרים אחרים מהן ביקש ללמוד שנאשמים אשר יוחסו להם עבירות דומות שוחררו על פי רוב בתנאים מקלים, בהסכמת המדינה. בא-כוח הנאשם הוסיף והדגיש כי הנאשם מעולם לא הפר את תנאי שחרורו, אשר במועד האמור כללו, כזכור, מעצר לילי בלבד, בעוד האירוע שבגינו הוגש כתב האישום נשוא ההליך הנוכחי התרחש בצהרי היום.

הערר מטעם הנאשם

13.      הערר שאותו הגיש הנאשם הופנה, כאמור, כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי להאריך את תוקפו של צו עיכוב הביצוע ב-18 שעות נוספות. לטענת הנאשם, החלטתו זו של בית המשפט המחוזי נעדרת בסיס משפטי ופוגעת קשות בזכויותיו. זאת, מפני שמשמעותה המעשית היא הארכה של מעצרו ללא נוכחותו או נוכחות של בא-כוחו ומבלי לשמוע את עמדתו בעניין, בניגוד לתכליתו של סעיף 57 לחוק המעצרים (הקובע כי דיון בערר על החלטת מעצר יתקיים בפני העציר ובא-כוחו) ותוך קיפוח הזכות לנוכחות בהליכי מעצר.

14.      זאת ועוד: במישור המשפטי העקרוני, הנאשם סבור שבית המשפט המחוזי לא היה מוסמך מלכתחילה להורות על עיכוב ביצועה של החלטתו, שכן חוק המעצרים מקנה לבית משפט המורה על שחרור ממעצר סמכות לעכב את ביצוע ההחלטה לבקשת המדינה כשזו מודיעה על כוונתה להגיש ערר (בסעיף 55 לחוק המעצרים). הסדר זה לא חל, כך נטען, כאשר המדינה אך מודיעה על כוונתה להגיש בקשת רשות לערור. הנאשם מוסיף וטוען, כי מכל מקום, לא היה מקום להורות על עיכוב ביצועה של החלטת השחרור מבלי לבחון את סיכוייה של בקשת רשות הערר שאותה התעתדה המדינה להגיש.

דיון והכרעה

15.      ביום 19.2.2013 קיימתי דיון בשני ההליכים, ובו טענו שני הצדדים בפני בהרחבה. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים החלטתי לקבל את בקשת הרשות לערור שהגישה המדינה, ובהמשך לכך לקבל את הערר, בכפוף לכך שלגופו של עניין סברתי שניתן במקרה זה לשחרר את העורר לחלופת מעצר בביתו, בתנאים מגבילים ומחמירים, עד להכנתו של תסקיר מבחן. בנוסף לכך, החלטתי כי דין עררו של הנאשם להידחות.